הכרת תודה

רובנו עסוקים, לחוצים ומוטרדים כ"כ מ"מציאות היומיום" ומהרצון שלנו להשיג יותר ויותר עד שאיננו מוצאים את הזמן לעצור לרגע ולהעריך את מה שכבר יש לנו. איננו מוצאים את הזמן להודות על מה שכבר השגנו, על מי שאנחנו, על מה שכבר מזמן הפך עבורנו למובן מאליו....

ברצוני להעביר את המסר שלי באמצעות סיפור אישי:

במאי 2005 התחלתי להרגיש כי באוזן ימין שלי מצטברים נוזלים. אותה תחושה שיש לעיתים לאחר מקלחת, כאשר מצטברים מעט מים באוזן ואנו מנערים אותה קלות כדי להוציאם רק שהפעם הרגשתי שהנוזלים הללו פנימיים לאוזן ולא ניתן להוציאם משם. בתחילה לא ייחסתי לכך כל חשיבות אך עם הימים שחלפו, התחושה הלכה ונעשתה יותר ויותר מציקה והנוזלים הלכו והתרבו. כאן החלטתי שזה הזמן לראות רופא אא"ג.
לאחר טרטורים רבים בין המון רופאים שלא ידעו להגיד לי בדיוק מה זה הדבר הזה ולאחר שמצבי רק הלך והדרדר, (כאבי ראש נוראיים, חולשה ועוד סממנים שלא אלאה אתכם בהם) הוחלט לבצע לי בדיקת ביופסיה לגוש שהתגלה בבדיקות C.T שערכתי והתוצאות לא איחרו לבוא... בבוקרו של ה- 11/08 הודיע לי הרופא כי יש לי סרטן בלוע האף(נזופרינקס) בשלב די מתקדם עם גרורות לצוואר ועליי להתחיל באופן מיידי בטיפולי כימותרפיה והקרנות. הטיפול היה צפוי להיות קשה מנשוא אך אני ידעתי רק דבר אחד: אני הולך לצאת מזה! אני הולך לנצח את המחלה הארורה!
אשתי משי הייתה בהיריון באותה תקופה(חודש חמישי) עם ביתנו הראשונה אור, ואני ידעתי כי אין דבר שימנע ממני להיות בלידה ולראות את ביתי. וכך היה.
לאחר 3 וחצי חודשי טיפול אינטנסיביים במיוחד, התייצבתי בלידה של ביתי, תשוש, מעוך, נרגש ומצפה.
בחדר הלידה ישבנו אני ומשי נרגשים לקראת הלידה כשלפתע התגלתה מצוקה של העוברית הקטנטונת, מייד הוחלט לנתח את משי בניתוח קיסרי(אני לא הורשיתי להיכנס). לאחר כשעתיים מורטות עצבים, בהם לא היה לי מושג מה שלום משי ומה שלום אור הקטנה שלנו, יצאה האחות למסדרון בצעקות: "איפה האבא? איפה האבא?". אני הבנתי שמשהו לא בסדר ומיהרתי לרוץ אחריה, "התינוקת ניצלה וכך גם אשתך אך בכל זאת יש משהו שעליך לראות" היא אמרה. היא לקחה אותי לראות את ילדתי הקטנה והרופא הסיר את הסדין שעטף אותה והראה לי שביתי נולדה עם שומה ענקית מולדת (giant congenital nevus), דבר שקורה אחת ל- 150,000 לידות(בגודל שהיה לה) שזו בעצם נקודת חן ענקית שמכסה יותר מ-50% מגופה. דיברו שם על חשש לסרטן העור, דיברו על ניתוחים ואני שתקתי.
היום, אני בריא יותר ממה שהייתי לפני המחלה. ביתי הקטנה אור, כבר בת ארבע אוטוטו, עוברת סידרה של ניתוחים להוצאת השומה מגופה (אחת למס' חודשים בתהליך שצפוי להמשך עוד מס' שנים) ומתמודדת עם המצב בצורה ראויה להערצה.

אז למה אני מספר לכם את כל זה?

קראו שוב את הפתיח של המאמר.

אני מאמין כי לפני שאדם מגדיר לעצמו את היעדים והמטרות אותם הוא מבקש להשיג, לפני שאדם מגדיר לעצמו את נקודת היעד שלו, עליו להבין ראשית מהיכן הוא יוצא. ההבנה מהיכן אני יוצא, היא בעצם היכולת שלי להעריך ולהוקיר על מה שכבר כאן, על מה שכבר יש לי. הבריאות שלי, האהובים שלי, היכולות שלי, כל מי שאני ומה שאני.
במהלך הטיפולים שעברתי, לא הייתי מסוגל לאכול ולשתות דבר(קיבלתי הזנה דרך הקיבה). למדתי להעריך את פעולת האכילה והשתייה, את היכולת לחוות טעמים נפלאים, לחוש תחושת שובע. למדתי להעריך את היכולת לגמוע מים ולהרוות את צימאוני.
התבוננו רגע בחייכם ובכל הדברים שנמצאים שם, מסביבכם ובתוככם. אין דבר כזה "מובן מאליו". הכרת תודה היא היכולת המופלאה ביותר שאדם יכול לסגל לעצמו. להעריך כל דבר שכבר כאן, כל נשימה שלנו היא לא מובנת מאליו, כל צעד, כל חיוך, כל דבר!!!
אני זכיתי ללמוד זאת באמת על בשרי, אני אומר לכם שאפשר להוקיר תודה גם בלי לעבור זאת בדרך הקשה.

זאת לא חובה, זאת זכות גדולה להוקיר תודה!!!